במסורת היהודית מתארים את שלושת האבות - אברהם יצחק ויעקב - והיחס של כל אחד ואחד מהם לאל, עם דימויים פיזיים שונים.
אברהם פוגש את האל בהר המוריה, עומד בהר כשהוא מדבר איתו ומתפלל אליו, ולכן היחס שלו לאל משול להר, והר אמור לתאר את מכלול היחסים שלו עם בורא העולם.
יצחק, בנו, מתפלל אל השם כשהוא "יוצא לשוח בשדה" והשדה מסמל את יחסו לאל.
יעקב, שידוע כ"בחיר האבות", קורא למקום המפגש שלו עם האל, המקום שבו הוא חולם את החלום הידוע עם הסולם, "בית אלוהים" ו"בית אל". צמד המלים "בית יעקב" מופיע שוב ושוב בתנ"ך, ולכן מערכת היחסים שלו עם השם משולה לבית.
משך הדורות, פרשנים למיניהם אמרו שההבדל בין שלושת המקומות האלו מסביר את ההבדל בין גישות שונות ומצבים שונים במערכת היחסים בין האדם לאלוהים. ההר הוא המקום הכי רחוק מהחוויה היום יומית של האדם. מקום נשגב, וקשה להשגה. כך גם כן מערכת היחסים בין אברהם והאל: דוגמה למשהו נשגב ונעלם, מאוד פרטי, מאוד אישי ומאוד יוצא מן הכלל.
שדה, לעומת זאת, הוא דבר יותר זמין ונצרך. הוא דוגמה ליחס לאל שהוא יותר יומיומי, יותר בר השגה, ויותר נגיש לרוב העם.
המקום של יעקב, הבית, המסמל את יחסו עם האל, הוא מקום שכל אחד מכיר וחווה, מקום שכל אחד משיג ומשתמש בו. כך גם מערכת היחסים עם האל שיעקב מסמל - מערכת יחסים זמינה, ברת השגה לכל אחד ואחד ונגישה בכל עת.
נשאלת השאלה, מה בביוגרפיה שלהם, חוץ מהעובדה המקרית, אולי, שכל אחד פגש את האל במקום אחר, גרם לכך שכל אב מסמל סוג שונה של מערכת יחסים עם האל, מהכי מרוחק מהמציאות היומיומית עד לנגיש, לזמין, לביתי?
אחד הבדלים המשמעותיים בין האבות הוא היחס שלהם למשפחותיהם. גם אברהם וגם יצחק נאלצו להיפרד, בצורה זו או אחרת, מחלק מהילדים שלהם: לאברהם יש את ישמעאל, שהוא שולח מהבית בצורה די אכזרית, וגם את בני הפילגשים שהוא נפרד גם מהם. יצחק לא אוהב את בנו עשיו, ובסופו של דבר הריחוק בין שניהם הוא כל כך עמוק, עד כי עשיו, בנו הבכור, הופך לסמל שונא היהודים הקלאסי.
יעקב לעומת זאת מביא הכי הרבה ילדים לעולם אבל מצליח לכלול את כולם בתוך "בית יעקב". למרות תהפוכות ומקרים מאוד בעייתיים, שגורמים ליעקב לכעוס על חלק מהילדים שלו, אין אחד שהוא מגרש, אין אחד שלא נכלל בתוך "בני ישראל".
כנראה, היכולת להכיל את כולם, אפילו בנים בעיתיים, כמו שמעון ולוי למשל, שיעקב בסוף ימיו מקלל בצורה מסויימת, או ראובן, שגם מתנהג בצורה מאוד לא ראויה ולא מקובלת על אביו, היא מה שהופך את הבית הפרטי של יעקב לדוגמה הקלאסית למערכת יחסים תקינה, בריאה ורצוייה.
בהתנהגות זו יעקב מלמד אותנו בית מה הוא: מקום שמוכן לסבול כמעט כל התנהגות, אפילו הלא ראויה ביותר, בלי להוציא אף אחד מהמשפחה החוצה. התכונה הזאת, היכולת להכיל אנשים שאיתם אנחנו לא מסכימים והתנהגות שאנחנו רואים כבלתי הולמת , שהיא הההגדרה האמיתית של בית, גם אמורה להיות הבסיס למערכת היחסים שלנו עם האל. היינו רוצים לקוות, שיהי מה, אנחנו לא נמצא את עצמנו מחוץ לתמונה האלוהית, ותמיד תהיה לנו את האפשרות להיכלל בתוך בית השם.
ואם זה מה שאנחנו מבקשים במערכת היחסים שלנו עם האל, אנחנו גם צריכים להבין שכך עלינו להתנהג בתוך הבית שאנחנו בונים. גם בבית הפרטי שכל אחד מקווה לבנות לעצמו, וגם בבית הלאומי שהולך ונבנה, עלינו לאחוז בתכונה של יעקב ואלוהיו - ללמוד לקבל ולהכיל את כולם ולראות את כולם כבני ביתנו.
|
